השוואה בין מערכות חינוך ותובנות של העמיתים

במבט ראשון, רבים מאיתנו סברו כי למערכת החינוך הצ’כית יתרונות רבים על פני מערכת החינוך בישראל. השקט, הניקיון והכיתות הקטנות יצרו רושם חיובי ביותר ואף עוררו קנאה לנוכח התנאים בארץ. אך ככל שהעמקנו את היכרותנו עם המערכת המקומית דעתנו השתנתה, ורובנו חשנו כי דווקא לצ’כים יש הרבה מה ללמוד ממערכת החינוך הישראלית –בעיקר בשילוב ילדי חינוך מיוחד ובשילוב טכנו-פדגוגיה בלמידה, וסברנו כי המערכת הישראלית הישגית יותר ומסלילה פחות. למרות זאת, יש לציין כי עצם הצפייה במערכת חינוך אחרת, הפועלת במרחב פיזי שונה ועל בסיס נהלים וסידורים דומים ושונים, הרחיב את נקודת המבט שלנו על מערכת החינוך בכלל ועל התהליך החינוכי בפרט.

הביקורים בבתי הספר ובאוניברסיטאות בצ’כיה גרמו לנו לתהות באשר לקשר שבין אופייה של צורת הממשל לבין מצבה של מערכת החינוך. בשיח עם צוות המורים הצ’כים נחשפנו לכך שחלק מהם היו תלמידים בתקופה הקומוניסטית. עד לשנת 1989, תחת השלטון הקומוניסטי מערכת החינוך הייתה אחידה. היא לא כללה לימודי אנגלית, והכשירה את הבוגרים לאור עקרונות הקומוניזם. באחד מבתי הספר החזיק המנהל בתפקיד במערכת עוד מהתקופה הקומוניסטית וכלל לא דיבר אנגלית, ומבית הספר נדף ריח כבד של שמרנות.

תהינו באשר לתחושה ולחוויה של לימודים בתקופה הקומוניסטית, ובאשר להוראה בעידן הבתר-קומוניסטי, הדוגל בדמוקרטיה. חשנו פעמים רבות כי יש בצ’כיה ביקורת על הפתיחות והחופש המוחלט במערכת החינוך, וכי קיימות מגמות המכוונות למציאות שמרנית יותר. דוגמה לכך היא הסוגיה המגדרית. אומנם בצ’כיה לא נהוגה הפרדה מגדרית בבתי הספר, וגם ראינו כי פעמים רבות גברים ונשים מלמדים יחדיו באותה כיתה. אך עדיין יש מגמות אשר מסלילות בנים ובנות בהתאם לסטראוטיפים מגדריים. כך, במגמת נגרות היה רוב מובהק לבנים, ובמגמת בישול היה רוב מובהק לבנות.

ביקורת שמרנית נוספת מסוג זה היא הביקורת על האוטונומיה הרבה והיעדר הפיקוח במערכת החינוך הצ’כית, והקריאה לגישה ריכוזית יותר. לאורך ביקורנו תהינו עד כמה האוטונומיה בבתי הספר ובמוסדות האקדמיים משקפת את ההיסטוריה המתהווה של צ’כיה. המעבר מן השלטון הקומוניסטי לזה הדמוקרטי לוקח זמן. אף שחלפו יותר משנות דור מאז נפילת הקומוניזם, נראה שהעם הצ’כי עדיין מחפש את האיזון בין מערכת מפוקחת ונוקשה לבין מערכת מבוזרת ודמוקרטית, בין אוטונומיה לבין שחרור מוחלט, בין תמיכה לבין היעדר עזרה, בין רגולציה לבין התנכרות.

סוגיה נוספת שמשכה את תשומת ליבם של מרבית העמיתים הייתה ההסללה במערכת החינוך המקומית. כפי שנוכחנו לגלות, עתידו המקצועי של התלמיד הצ’כי נקבע בגיל צעיר מאוד. כאמור, כדי להתקבל ללימודים בגימנסיה יש לעמוד בבחינות קשות. יתרה מזאת, מספר המקומות בגימנסיות השונות נמוך ביותר, וכאשר מביאים בחשבון כי רק בוגרי גימנסיה יכולים להמשיך ללימודים בהשכלה הגבוהה, ניתן להבין את רמת החרדה הגבוהה האוחזת בתלמידים ובהוריהם סביב מבחני הקבלה. רבים מאיתנו סבורים כי מציאות זו מלמדת על אופייה הנוקשה של מערכת החינוך הצ’כית, וכי היא מנציחה את הפערים החברתיים במדינה ומונעת אפשרות למוביליות חברתית של ממש. הדגשת הפערים החברתיים-כלכליים היא תופעה שאנשי החינוך בצ’כיה מודעים לה, אבל בטווח הקרוב לא רואים איך אפשר לשנותה.

בית הספר הצ’כי שקט יותר ממקבילו הישראלי, התלמידים מנומסים וצייתניים יותר, והממשק שבין בית הספר לקהילה רציף יותר; ללא חומות, ללא שומר וכו’. על אף מזג האוויר הקר, הצ’כים יודעים לנצל גגות וחצרות לפעילות באוויר הפתוח, והדבר מחזק את הקשר שבין בית הספר לבין הקהילה והסביבה. לבסוף, הפער בין בתי הספר הטובים לאלו החלשים עצום, ואין מדיניות של הערכה ובקרה.

השאלה שנשארנו עימה בתום הביקור הייתה אם ניתן להביא משהו מהרוגע האוסטרו-הונגרי-שמרני-הומוגני-המנגן בכינור בנעלי בית אל הלבנט הצפוף, המואר מדי, התוסס, החם, האינטנסיבי והאידאולוגי שלנו. עם זאת, הביקור המחיש לנו כי למרות הביקורת הרבה שיש לנו על מערכת החינוך הישראלית, עדיין קיימים בה הרבה דברים חיוביים שראוי לשמר, דוגמת חתירתה למצוינות והיותה כלי חשוב למוביליות חברתית ולצמצום פערים.